At 18 years old, Meir joined the IDF Infantry, following the Six Day War, in September of 1967, was killed at an ambush outside of Jericho in late November, the same year.
Meir’ke, as he was known, was my best friend during our four years at the Geulah High School in Tel Aviv. He was one of my “people”– Zvi’ka, Meir’ke and me. We were like triplets, born to three different mothers, who were inseparable. We spent every waking moment together; it was unimaginable that we could do anything, independently of each other.
Meir’ke was the “Joker” – everything made him laugh, his laughter was loud and infectious. The bookish glasses he wore, would slide down his nose and his unruly mop of hair covered his entire face, as the three of us would roll with laughter.
He was the first to join the army, Zvi’ka joined in October and I was last in December. We had collective plans for the future, as it was not clear what each of us would do, following the military service. We planned that eventually I was going to marry one of them, did not matter who, and then another lovely girl would join us and marry the other, and we would live together for the rest of our lives.
Each of our mothers concluded that Meir’ke would be the tallest – he was killed before he got to be as tall as he should have been, before he got to shave, before ever loving a woman. He left us stunned with a loss, which had no space for containment, reconciliation or understanding. We were practically children, unable to understand how that finality was possible at a time when life looked so infinite, young and new. We learned that mourning for falling soldiers, is not defined by time, it is a scab that forms over time, but peels and exposes the raw wound, every year during Yom Hazikaron.
Meirke is close to the heart of Eti Young of Boulder, CO.
Meir Copito
בספטמבר 1967, בגיל 18 מאיר התגייס לחי״ר אחרי מלחמת ששת הימים, ובנובמבר אותה השנה הוא נהרג כשנכנס למארב מחוץ ליריחו.
מאירק׳ה, כמו שקראנו לו, היה חברי הטוב ביותר בשנותי בבית הספר התיכון גאולה שבתל אביב. הוא היה אחד מהחבורה שלנו- צביקה, מאירק׳ה ואני. היינו שלישיה שנולדה לשלוש אמאות שונות ואי אפשר היה להפריד בנינו. בילינו כל רגע אפשרי ביחד; זה היה בלתי אפשרי לחשוב שנעשה דברים לחוד.
מאירק׳ה היה הליצן שבחבורה- כל דבר הצחיק אותו והצחוק שלו היה רם ומדבק. המשקפיים השוו לו מראה חכם והיו מחליקות לו על האף, והשער המפוזר שלו כיסה לו את כל הפנים תוך כדי ששלושתנו התגלגלנו מצחוק.
הוא היה הראשון להתגייס לצבא, צביקה התגייס באוקטובר, ואני אחרונה בדצמבר. היו לנו תוכניות ביחד לעתיד אבל לא ממש ידענו מה נעשה אחרי השחרור. תכננו שבסופו של דבר אני אתחתן עם אחד מהם, לא משנה מי, ועוד בחורה נחמדה אחרת תתחתן עם האחר וכולנו נחייה ביחד עד אחרית הימים.
האמאות שלנו הסכימו שמאירק׳ה יהיה הגבוה בחבורה- הוא נהרג לפני שגמר לגבוהה, לפני שהתחיל להתגלח, ולפני שהתאהב בבחורה. הוא עזב אותנו המומים ועם חלל שאי אפשר היה להכיל ולהבין. הינו בסך הכל ילדים שלא יכולים להבין איך הסוף הזה אפשרי בזמן שהחיים נראו כל כך אין- סופיים, צעירים, וחדשים. למדנו שהעצב על חללים לא מוגדר בזמן, זה פצע שמגליד עם הזמן, אבל נפתח כל שנה מחדש ביום הזיכרון.